"השיחה ביניכם מפתחת את יכולת החשיבה וכושר הביטוי של נועם"

יש תלמידים שמתפקדים בשיעורים הפרטיים טוב בהרבה מאשר בכיתה. לעיתים, בכיתה הם לא מתפקדים כלל, מתנהגים כאילו לא אכפת להם, אומרים "לא יודע" או "לוֹיְ'דַת!" עוד לפני שהמורה מספיקה לומר משהו.

מדוע בשיעור הפרטי זה אחרת? האם יש קסם מיוחד בעבודה הפרטנית? מתבקש לומר שאכן כך. מתבקש, ואני מודה שאף מפתה אותי לחשוב ואף לומר דבר מה בסגנון: "בכיתה הוא לא מצליח, ואצלי כן." אבל זו תהיה לא רק יוהרה אלא גם שגיאה גסה לומר כך, שגיאה שבעקיפין תגזול מהילד את יכולתו להתקדם ואת בניית הביטחון העצמי שלו. 

הדרך הנכונה היא לשתף פעולה עם הצוות החינוכי; לשתף את הצוות בחקירה שלי לגבי הילד, ואם יש הסכמה מצד ההורים והילד – לשתף את המחנך/ת גם בהקלטות השיעורים. כך אני כמורה פרטי יכול לעבוד במשותף עם הצוות החינוכי ולהעניק לילד מעטפת מלאה, בשאיפה שהתפקוד של הילד בכיתה (ולעיתים – גם בהפסקה, בתקשורת עם הילדים האחרים) לא יהיה פחוּת מכפי שהוא מסוגל. וה"כפי שהוא מסוגל" הזה – גם בכך הילד יכול להתקדם. 

בתמונה: מה שכתבה לי עמליה, מחנכת מעולה ומסורה, לאחר שצפתה בהקלטת שיעור עם נועם (השמות בדויים), ילד שתפקודו בכיתה ובהפסקה היה נמוך ביותר. לצערי יצא לי לדבר גם עם מורים (מועטים ביותר!), שניסו להמעיט בערכן של הצלחות מסוג אלה שעמליה מצביעה עליהן, וראו בכך "תחרות" עִמָּם. במצב זה היה קשה מאוד, אם כי אפשרי, להגיע לכך שהילד יבטא את התקדמותו גם בכיתה. שוב: קשה, אבל אפשרי. המחנכת הזאת, לעומתם, שמחה בשמחת ההצלחה של נועם, וכיום – אפשר לראות אותו מצליח כך גם בשיעור בכיתה וגם בקשר עם חבריו.