"נועם קורא בקול האמיתי שלו והרבה הרבה יותר שוטף"

מדוע רינה, אִמּוֹ היקרה של נועם, מציינת שהוא קורא "בקול האמיתי שלו"? (השמות בדויים)

מכיוון שנועם תמיד ניסה להימנע מקריאה – ולמעשה מכל התמודדות – דרך זה שגרם לעצמו להיראות מגוחך. לא היה אכפת לו שילעגו לו ושיהפכו אותו לבדיחה – העיקר, שלא יצפו ממנו. וגם בקריאה – כשהיה מתבקש לקרוא, היה עושה זאת בקול צווחני "מצחיק". קשה היה לדעת האם הוא באמת מתקשה, או שהוא סתם "עושה צחוקים". כשעבדו בכיתה בקבוצות – היה רק עושה שטויות, לפעמים אפילו הורס קצת בכוונה. כולם ידעו: מנועם – אין מה לצפות. ככה הוא. 

אבל רגע! כתבתי כאן כמה דברים לא נכונים:

קודם כל – לא נכון לומר "לא היה אכפת לו". היה לו מאוד אכפת, והוא סבל, והתייסר, אבל הוא "שיחק אותה" כאילו לא אכפת לו. הוא היה שחקן כל כך טוב, שהוא-עצמו אפילו התחיל להאמין לעצמו, וכבר חשב "אני – לא אכפת לי מכלום!" אבל שוב: היה אכפת לו כל הזמן. 

גם לא נכון לומר: "ככה הוא." נועם התנהג באופן מזלזל, באופן מגוחך, באופן פוגעני כלפי עצמו וכלפי אחרים – לא כי "ככה הוא" אלא מתוך פחד ומצוקה. 

עם התקדמות השיעורים שלנו – המצוקה הלכה ופחתה עד אפס, ההתנהגות הפוגענית פחתה עד אפס. וכפי שרינה כתבה, היה משמח מאוד לשמוע את נועם קורא בכל פעם קצת יותר טוב, קצת יותר ברור, יותר עם ביטחון. וכמו בקריאה – כך גם בלמידה בכלל, וכך גם בהשתלבות עם החברים.