לחצות את הסמבטיון, לפרוץ את המשבצת

להיות דחוי, לקבל מהסביבה תחושה שאתה שווה פחות – שלום עליכם חוזר וחודר למקום הזה בכתביו. חוויית השונות המתוארת אצלו מורכבת מכמה רבדים, שהרי גיבוריו הם שונים מבין האחרים, כלומר מבין יהודי הגולה – בעצמם לא רצויים, נידונים לשנאה ולחשדנות בין אם על היבדלותם ובין אם על נסיונותיהם להידמות לחברה שמסביבם.

בנקודה זו ראוי להזכיר, ששלום עליכם היה תומך נלהב בהרצל ובציונות, ואף הרבה לכתוב על כך. חלק מכתביו בנושא זה כונסו בספר בשם "לשם מה צריכים היהודים ארץ משלהם", ובו מצאתי את הסיפור הבא, סיפורו של משה שחצה את הסמבטיון.

מי שבקיא במקורות היהודיים שמע בוודאי על הנהר סמבטיון, נהר שבו זורמים חולות, סלעים ואבנים. מעבר לנהר הזה שוכנים, לפי המקורות, עשרת השבטים האבודים; ומי שיצלול – טוב, לא לנהר עצמו, אלא למסורות המרתקות שמתערבלות בו, ימצא שמעבר לנהר שוכנת גם קהילת בני-משה, הלא היא קהילת היהודים האדמונים.

אף יהודי אינו יכול לחצות את נהר הסמבטיון, מפני שהנהר סוער וגועש בימות החול (תרתי משמע?) ושוקט בשבת בלבד. אבל בסיפור הזה, יהודי אדמוני אחד מצליח, לא ברור איך, לחצות את הנהר ולצאת אל העולם.

האחד הזה – שמו משה. כבר בתחילת הקריאה משהו כאן היה לי מוזר. ליתר דיוק: משהו כאן היה לי רגיל, ולכן – מוזר. "משה" זה הרי שם רגיל, ו… כל אחד מחובבי שלום עליכם בטח רוצה להזדעק עכשיו: שם רגיל? שם שהוא רק מילה אחת?? אצל שלום עליכם??? מה, אין לו שום כינוי? סתם משה?

טוב, אז אולי לפחות מתלווה לַשֵּׁם תיאור מפורט של כל המוזרויות שלו – ההעוויות שהוא עושה כשהוא צוחק, ההתעוותויות בקולו כשהוא מנסה לשיר? לא. שלום עליכם, שממש אפשר להרגיש עד כמה הוא נהנה לתאר את שלל הטיפוסים הצבעוניים ב"מוטל בן פייסי החזן", ב"כוכבים תועים" וכמעט בכל כתביו, לא מספר לנו שום דבר יוצא דופן על משה. אני ראיתי את זה כרמז ברור, והיטב זכורה לי ההתרגשות שאחזה בי בקריאה הראשונה: יש לנו כאן עסק עם מישהו אחר.

משה, שאינו יודע דבר מהילכות העולם הגדול שבעברו השני של הסמבטיון, מגיע בטעות לקהילה של יהודים, שהיא שונה מאוד מקהילתם של היהודים האדמונים. כל מנהגי הקהילה ואורח החיים בה תואמים את חזונו של הרצל, כפי שהוא מוצג ב"מדינת היהודים"; ניגוד מוחלט לאורח חייהם של היהודים האדמונים, שאינו שונה מאורח החיים בקהילות היהודיות במזרח אירופה, כפי שהוא מתואר בספריו האחרים של שלום עליכם.

משה מתקבל בברכה בקהילה החדשה, וכבר עובדה זו אינה מובנת בעיניו, הרי ברור לַכֹּל שהוא שונה מהם. הוא אינו פוסק מלהביע תמיהה על מנהגיהם המוזרים: איך זה שהבעל מתייחס לאישתו כאל שווה לו? איך זה שלא מכּים את הילדים, ובכל זאת הם בסדר? איך זה שיש עצים וצמחיה ברחובות? איך זה שבעת האסיפה הכללית כולם מקשיבים איש לרעהו, ובכל זאת מצליחים לקבל החלטות? וכיצד ייתכן, שכאשר מיליונר ממקום רחוק מציע להם סיוע הם שוקלים את הצעתו, בוחנים את האינטרסים שלו ואת דרישותיו, ולבסוף מחליטים לדחות את ההצעה? יהודים שאינם מבטלים את עצמם לחלוטין בפני הגביר – מי שמע על דבר כזה! "אצלנו," הוא מנסה להסביר ליהודים המשוגעים הללו, "זה לא כמו אצלכם. אנחנו…"

אבל רגע – מיהם ה"אנחנו" האלה? הרי במהלך הסיפור משולבים זכרונותיו של משה, ובהם מתברר שהוא היה בודד מאוד בקהילת היהודים האדמונים. לא ששנאו אותו, לא שהתרחקו ממנו, אבל גם לא… משה לא יודע בדיוק מה לא.

גם היהודים המשוגעים רואים את משה כמוזר, אבל נדמה שאין הדבר אכפת להם. הם לא מתייחסים אליו באופן משפיל. הדברים שהוא אומר מצחיקים אותם, אך אין הדבר גורם להם להקניט אותו, להתבדח על חשבונו, לבעוט בו או לשפוך עליו מים. משה לא מצליח להבין זאת.

משה פוחד. טוב לו בעולם החדש הזה, הכול רק טוב, ואוהבים אותו, אבל… העולם החדש הזה אינו בטוח. בעולמו הישן היה לו תפקיד ברור. וכאן? מי יודע למה עלולים לצפות ממנו…

משה בורח. איש אמנם אינו מחזיק אותו בכוח, אך נדמה שעובדה זו אינה עולה בדעתו. בדרך בלתי מוסברת הוא חוצה שוב את הסמבטיון וחוזר אל היהודים האדמונים. הוא מנסה לספר להם על הנפלאות שראה, כמה שהיהודים ההם מוזרים, לא "כמונו"… אבל – איש אינו מייחס חשיבות לדבריו. ובסופו של דבר, משה חוזר לאותו מצב שהיה בו בתחילת הסיפור, ותוהה אם לא בדה בבלי דעת את היהודים המשוגעים מלבו.

מה שהטריד אותי כשקראתי את הסיפור – איך בכלל הצליח משה לחצות את הסמבטיון? מדוע שלום עליכם לא נותן שום הסבר לכך? חור בעלילה? הו לא. אמנם – חייבים להודות שלא כל חלקיו של "לשם מה צריכים היהודים ארץ משלהם" מוצלחים, בוודאי שלא בהשוואה לכתביו האחרים של שלום עליכם, ובכל זאת: חור בעלילה זה יותר מדי. היום אני נוטה למחשבה שמשה לא באמת חצה את הסמבטיון – הוא בדה את הקהילה הזאת, את החיים האחרים האלה, מהרהורי לבו. אך גם על כנפי דמיונו, משה לא מצליח לברוח מהמציאות, ומהמשבצת שהוא חושב שהוא ממלא בתוכה.

הדמות של משה עשויה להיראות מוזרה לרבּים מאיתנו. מי מעדיף את הרע על פני הטוב? מי פוחד מכך  שייתייחסו אליו יפה, ומעדיף שילעגו לו ויגרמו לו סבל? ובכן, התשובה היא: הרבה אנשים, הרבה ילדים.

בדומה לילדים ולמבוגרים רבים, משה מרגיש בנוח במשבצת שלו. חשוב לדייק: לא מרגיש טוב, אלא בנוח. מחוץ לגבולות המשבצת – יש דרישות, ציפיות, יש אפשרויות להצליח או להיכשל. בתוך המשבצת – אפשר לומר שיש חופש ממאמצים ומהתלבטויות. אתה יודע בדיוק איך אתה צריך להתנהג ואיך אחרים צריכים להתנהג אליך.

האם אפשר לחצות את הסמבטיון הזה, ולהיחלץ מהמצב הנוח והרע? אני אומר בוודאות ובאחריות מלאה: אפשר. קשה מאוד לעשות זאת לבד. לא רק האדם עצמו צריך לרצות בכך, אלא גם אלה שהוא יקר להם, ואם מדובר בילד – גם המורים שלו.

אין מדובר רק בילד השם עצמו ללעג. גם ילד שמרגיש שהוא חייב, ממש חייב, להצחיק, ונכנס למצוקה של ממש כשלא עולה בדעתו בדיחה, שבוי במשבצת. גם ילד שמרגיש שהוא חייב להשפיל מישהו אחר, מתבוסס באזור הנוחות המנוון. וגם הוא יכול, עם עזרה מקצועית ואהבה, להשתחרר מהכלא הזה.

חשוב להדגיש: אינני מתכוון לילד שבאמת נהנה מזה!!

על מצבו של הילד הלא-אלים מטבעו אך נוהג באלימות, לעומת ילד שבאמת נהנה לגרום סבל – תוכלו לקרוא כאן.