בטחון עצמי של תלמיד בתהליך למידה

ביטחון עצמי של תלמיד בתהליך למידה

איך זה להיות "היחיד שלא מבין"?

החוויה הזאת מוכרת לי היטב באופן אישי, שהרי אני לקוי זמן ומרחב. מה זה אומר? שאין לי יכולת להעריך מרחק, להבחין בין כיוונים ולאמוד זמן. גם הבחנה בין צדדים היא לא הצד החזק שלי (אם כי היום אני כבר יודע שיש שניים).

אני בטוח שרבּים מכּם שומעים בפעם הראשונה על דבר כזה. ובכל זאת – התופעה קיימת גם קיימת, ואחרי הרצאות תמיד פונים אליי אנשים ש"פתאום גיליתי שגם אני…" או: "עכשיו אני מבינה למה הבן שלי…".

איך זה השפיע עליי? אוי…

חלק לא מבוטל מתקופת ילדוּתי ונערוּתי ביליתי בהיקלעויות למצבים מביכים, מבלבלים, בלתי מובנים… היו, עם זאת, מצבים מסוימים שבהם, במבט לאחור, ברור לי כי הייתי יכול להסתדר למרות לקות המרחב; שבהם נראה כאילו בשום אופן אי אפשר להתבלבל, שהדברים ברורים, ובאמת היו סימנים ברורים לכיוון שבו צריך ללכת, ובכל זאת התבלבלתי והסתבכתי. איך זה ייתכן?

ובכן, במשך הרבה שנים לא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. אבל היום, לאחר עבודה של כמה שנים עם ילדים ומבוגרים שחווים קשיים – בין אם בלימודים ובין אם בדבר-מה אחר – אני יכול לענות על כך באופן מלא. ראיתי את הסימנים, אבל מנעתי מעצמי להבין את המשמעות שלהם. מנעתי מעצמי לחשוב לגבי סימני דרך ולגבי כל דבר הקשור בדרכים ובכיוונים. שהרי, אם אנסה להבין זאת ואנסה להתמודד עם המידע הזה, ייתכן שלא אצליח בכך, ושוב אֵאָלֵץ לחוות את התסכול הזה. העדפתי, במודע או שלא במודע, לְהֵאָטֵם. הֵאָטְמוּת – זהו אחד מהדברים שאני מכנה "דרך אי-התמודדות".

אני בטוח שלכל אחד מאתָּנו יצא לראות דבר מעין זה בקרב תלמידינו – תלמיד שאומר מיד, עוד לפני ההסבר, "לא הבנתי!", או תלמידה שמתעקשת לומר "לא יודעת!" (וליתר דיוק: "לוֹיְדַת!") מיד כשהיא מקבלת דף עבודה, עוד לפני שראתה מה יש בו…

לא תמיד קל לזהות את דרך האי-התמודדות, במיוחד אם הדבר מובע בבוטות או בתוקפנות של ממש. באופן טבעי אנו שוגים לחשוב שדרך ההבעה התוקפנית או המזלזלת מעידה על "יותר מדי ביטחון עצמי", בעוד שזוהי, למעשה –

דרך אי-התמודדות נוספת: התלמיד רואה את חוסר היכולת להבין כמאפיין / מייחד שלו; משייך עצמו לקבוצת ה… הלא-מבינים, הלא-מצליחים, הדפוקים, הטיפשים ועוד.

 ואז…

אם אני כבר שייך לקבוצה הזאת – ואם אני חושב שזה מה ומי שאני – אז אני אתגאה במי שאני, לא? והילד ממש מתגאה בחוסר היכולת להבין, ובשלב מסוים הילד מאמין שהוא באמת ובתמים גאה בכך. ותאמינו לי, עברתי את זה על בשרי.

אנו המורים עלולים מבלי משים "לתרום" לכך שתלמיד יגיע למצב של חוסר ביטחון מוחלט, ויפתח תפיסה ש…

חומר לימודי – זה דבר שאין לי שום סיכוי להבין אותו ולהתמודד אתו. זה האויב שלי, ובמלחמה שלי נגדו (עם מלא "אסטרטגיות למידה"…) אין לי סיכוי. אני נדון לכישלון.

הדבר הנורא הזה עלול להתרחש דווקא בשלבים הבסיסיים וה"פשוטים" של הלימוד, כאשר אנו מלמדים דברים שהם כל כך "מובנים מאליהם", שלא נראה לנו שיש כאן בכלל מה להסביר; וגם כשאנו מסבירים – אנו עלולים לעשות זאת מבלי משים מנקודת מבט של מומחה, שהדברים ברורים לו.

למשל, בואו ניקח זיהוי פועַל:

כמורה ללשון ברור לי לחלוטין מדוע המילה "התלבט" היא פועל, ואילו המילה "התלבטות" איננה פועל. אם תלמיד יתלבט בעניין זה, ייתכן שאגיד לו שאת "התלבט" אפשר להטות בזמנים שונים, ואילו את "התלבטות" – לא. לי ברור ש"התלבטתי" או "אתלבט" הן הטיות של "התלבט" ולא של "התלבטות", וייתכן שבשל כך לא אסביר לתלמיד מדוע זה כך, או שאסביר לו זאת באופן שלא יוכל להבינו. ייתכן שהתלמיד יראה בכך "אישור" להיותו שייך לאוכלוסיית ה"לא מסוגלים להבין". וכאן, שוב, עלינו להישמר – שהרי…

לקפוץ כמוצא שלל רב על אישור להיותך לא-מסוגל-להבין, היא דרך אי-התמודדות נוספת.

אותו שלב שבו התהליך הבלתי רצוי הזה עלול להתחיל להתרחש, הוא גם השלב שבו אנו יכולים להתחיל להניע את התלמיד בכיוון של בניית ביטחון עצמי ובניית התפיסה שהוא מסוגל להתמודד עם כל דבר.

למשל, בדוגמא של ה"התלבט":

בואו ננחה את התלמיד לשבץ כל אחת מהמילים "התלבט" ו"התלבטות" בתוך משפט. ועכשיו – נטה כל אחד מהמשפטים בזמנים שונים. קשה להטות בזמנים? לא נורא, נְלַמֵּד. עדיין קשה? גם – לא נורא.

כיף לגלות שבהעברה לזמנים מטים את "התלבט" (ואנו לא נתעצל, ונסביר בבירור מהי הטיה, ומה ההבדל בין הטיה להחלפה), ולא מטים את "התלבטות". ומכאן מגיעים להגדרה תחבירית של פועל. אבל רגע!!!

עם כל הכבוד לפעלים ולהתלבטויות – זה בכלל לא העניין המרכזי פה. אני רוצה להראות איך הדרך הזאת תורמת לבניית הביטחון העצמי. אז יאללה, בבקשה. הילד…

• פעיל בכל שלב בשיעור? פעיל!
• מתעסק בדבר שגורם לו קושי? יותר ממתעסק – מְשַֹחֵק!
• מתמודד עם "האויב"? מתמודד ומתיידד!

אין, כמובן, ערובה לכך שלא יהיו לתלמיד קשיים בלשון – ומדוע שלא יהיו? אך מה שחשוב הוא, שהתלמיד לא יהיה חסר אונים מול הקשיים, אלא יתמודד איתם, ובד בבד עם הקשיים יזכה בהצלחות.

כמו כן, עלינו לקחת בחשבון שייתכן ולא נזכה מיד לשיתוף פעולה מצד התלמיד – הרי הדרך המוצעת מעמתת אותו עם קשייו. אני סמוך ובטוח שדווקא משום כך עלינו לעמוד על כך שיעשה זאת, ואם נהיה קשובים, מכילים, רגועים ותומכים, התלמיד יוכל להתמודד עם הקשיים באופן שיבנה את ביטחונו העצמי.

את כל האמור לעיל אפשר להעמיד בסימן שאלה – אולי אפשר בכלל לוותר על הוראת הדברים הבסיסיים ומשמעויותיהם, ואפשר במקום זאת ללמד "פטנט", סיסמה קליטה שבעזרתה התלמיד יידע במהירות ובקלות לפתור שאלה.

למשל, בדוגמא שלנו – זיהוי פועל – הסיסמה הנפוצה היא: "פגז – פועל-גוף-זמן!". וכבר אמרו לי כמה מורים: "אני פשוט אומר להם 'פגז!' ולא תאמין איזה יופי הם זוכרים את זה.

טוב, ה"להם" הזה תמיד מטריף אותי, אבל על כך בפעם אחרת. ולגבי העניין שלנו – אני מקווה שהסיפורון שלהלן מבהיר היטב את עמדתי.

 זוכרים את לקות המרחב שלי? אז בדומה לרוב לקויי המרחב, גם אני מתקשה במלאכות ובתיקונים למיניהם, וגם רכישת כלים ומכשירים היא לא חוויה מי יודע מה מלבבת מבחינתי. יום אחד קניתי דיבּלים (למי שמתעקש על עברית: מֵיתָדִים), ואמרתי למוכר שאני צריך דיבלים לקיר גבס ודיבלים לקיר בטון. המוכר נתן לי שתי שקיות – באחת דיבלים לבנים, ובשנייה אדומים. שאלתי אילו מיועדים לגבס ואילו לבטון, והמוכר הראה לי במהירות – ככל הנראה הניח, כמו רוב האנשים שמלאכות הן דבר קל עבורם, שלהבחין בין הסוגים זה עניין מובן מאליו עבורי. כדי שאוכל לזכור, עשיתי לי פטנט: אדום-בטון, לבן-גבס. אני יכול כעת להשתמש בדיבלים האלה ללא חשש, אבל… האם זה תרם לבניית הביטחון העצמי שלי? ליֶדע שלי? איפה! הרי אני יודע עכשיו להשתמש אך ורק במיתדים הספציפיים שלי, ואם ייפול לידיי מיתד כחול, או מיתד אדום מחבילה אחרת – אהיה בדיוק באותו מצב כפי שהייתי לפני ה"לימוד", ואחוש אותו חוסר אונים שחשתי בחנות. למעשה, גם אם אשתמש כל חיי אך ורק במיתדים האלה, ואף אם אעשה זאת בהצלחה – הרי שאדע שאין לי מושג מדוע, בעצם, אני מצליח. תהיה לי תחושת חוסר שליטה, ותמיד יהיה לי חשש שלא אוכל להסתדר אם ישנו לי את הצבע של הדיבל… ואני בטוח שכל מורה יכול להיזכר בתלמיד שבטוח ש"הכול השתנה לי פה!", כשה"שינוי" הוא בפרט חסר חשיבות לחלוטין.

על מנת שאוכל לגשת לעניין בביטחון מלא, אין לי מנוס מללמוד את הדברים מהבסיס: ראשית, אני צריך להתבונן במיתדים ולראות את ההבדל בצורה שלהם. לאחר מכן עליי לברר מה פשר ההבדל בצורה, ולשם כך עליי ללמוד דבר זה או אחר על קירות בטון וקירות גבס. אז חיפשתי מידע, ומצאתי, וכעת אני יודע בבהירות לאיזה קיר מתאים כל מיתד, ומדוע. כעת אני ניגש לעבודה בביטחון מלא.

והפטנט שלי?

כשהפטנט אינו הדבר העיקרי אלא מעין גיבוי, אני יכול להפעילו בלא שזה יגרע מהביטחון שלי, אלא, יחד עם הידע המבוסס שרכשתי (באופן פעיל!), יתרום לו.

חשוב שנזכור: אם ניכּנע לפיתוי וננסה ללמד בשיטות "קלות", שמספקות פתרונות-של-רגע לתרגיל מסוג מסוים, ואין בהן דבר שיתרום להבנת תחום הדעת בכללותו, אז המסר שלנו לתלמיד הוא, בעצם:

אנו יודעים שאתה לא מסוגל להבין, שזה לא מעניין אותך, שמה שאנו מלמדים בכלל לא אמור לעניין מישהו, מה שחשוב זה רק שתעבור את הבחינה בין אם תבין ובין אם לא… אם זהו המסר שלנו – אז מה לנו כי נלין על התלמיד, אם יאמר לנו: "לי צריך להסביר בדיוק-בדיוק מה עושים, כמו למפגר."

אני בטוח שכל מורה יכול, בעזרת האיכויות שמתקיימות בו (יצירתיות, שאפתנות, רגישות, הכרת התלמיד ובקיאות בחומר), להביא לכך שהתלמיד יהיה פעיל בתהליך רכישת הידע/מיומנויות, ללמד באופן שמעצים את ביטחונו העצמי ואת תחושת הערך העצמי שלו. בהצלחה שיהיה לנו.

(אגב, אם מישהו רוצה לדעת איך מבדילים בין דיבלים-בטון לדיבלים-גבס, אז בכיף!)