איך הגעתי למחקר שלי?

"…אבל תיזהר, שלא יבוא איזה נחש ויְאַכֵּשׁ אותך!"

המשפט הזה, שאמר לי בחור לקוי למידה בן עשרים ומשהו, היה הניצוץ שהדליק בי את הרעיון למחקר. המחקר עוסק בליקויי קריאה, וליתר דיוק: בגורמים המבחינים בין לקויי קריאה לבין קוראים תקינים.

אם אתם דוברי עברית כשפת אם, אתם בוודאי יודעים שנחשים אינם "מְאַכְּשִׁים", אלא מַכִּישִׁים (ויש ביניהם שאפילו את זה לא יודעים לעשות). כלומר, אותו בחור שאמר את המשפט ההוא שלעיל, אמר מילה שבכלל אינה קיימת. התגובה הראשונית שלי הייתה: "אומרים 'יכּיש'! מה – 'תָּה לֹא-יְ'דֵעַ עברית??"

אבל עם כל הכבוד לשגיאה שלו, השגיאות שלי היו קשות הרבה יותר. קודם כל, מה אתה קופץ כמו איזה נשוּך-נחש. מישהו לא יודע משהו – אז שים את ההזדעזעויות שלך, במחילה, בצד, ופשוט תְּלַמֵּד אותו (בנועם ולא בהתקרצצות, כמובן), לפי העיקרון שניסח יאנוש קורצ'ק: "כבוד לאי הידיעה". ולגבי "לא יודע עברית" – ובכן, זה פשוט לא נכון. מה שנכון הוא, שאותו בחור לא ידע מהי הצורה הנכונה של הפועל שהוא רצה להשתמש בו. כלומר – השגיאה שלו הייתה שגיאה במילה, ובמונחים מדעיים: שגיאה לקסיקלית.

אך בשפה יש יותר מאשר מילים. יש גם תחביר, סמנטיקה, מורפולוגיה (ועוד…). וכאשר ניתחתי את המשפט ההוא בכלים לשוניים, ראיתי שאת המילה השגויה הבחור בנה באופן תקין לחלוטין מבחינה תחבירית, סמנטית ומורפולוגית. כלומר, הוא בפירוש יודע את התחביר, הסמנטיקה והמורפולוגיה של השפה העברית.

אני מתאר לעצמי שחלק מכם מזדעקים – על מה אתה מדבר בכלל? סמנטיקה, מורפולוגיה – מי בכלל יודע מה זה? הבחור הזה, עם כל לקויות הלמידה שלו – הוא בטח איזה סוג של גאון, לא?

אז לא. לא יותר מכל אחד מאיתנו. הידע התחבירי, הסמנטי והמורפולוגי שלו הינו ידע שיש גם לכם. זהו ידע אמפליציסטי. כלומר: אין זה משנה אם שמעתם את המושגים האלה פעם או לא – הידע לגביהם קיים אצל כל מי שדובר שפה כלשהי. אנחנו משתמשים בו כשאנו מדברים, קוראים, כותבים – גם כאשר אנו מדברים בסלנג או כותבים פתק. יתרה מזו – הפעלה יעילה של הידע הזה היא הכרחית לשם קריאה רהוטה בעברית בלתי מנוקדת.

חקירת מידת הפעלת הידע הזה בקרב לקויי קריאה, הביאה לתגליות מפתיעות לגבי הגורמים המבחינים בין לקויי קריאה לקוראים תקינים, ולפיתוח דרכי הוראה מגוונות, גם בתחומים שאינם קשורים ישירות לקריאה.