(ד) פרק 3א. – רקע מדעי: לשון

הדברים המובאים כאן מהווים קיצור של עמ' 9-25 בפרק המלא.

לקריאת הפרק המלא – כולל פירוט נרחב, דוגמאות, הפניות והערות שוליים, לחצו כאן.

הרקע המדעי לשאלת המחקר – חלק ראשון: מבנה הלשון העברית

חלק זה של הרקע המדעי עוסק בקשרים התחביריים, הסמנטיים והמורפולוגיים הבאים לידי ביטוי במבנה הפועל.

הפועל כמרכז המשפט

באמצעות המשפטים בשפה, אנו יכולים להתייחס למצבים, לאירועים ולהתרחשויות במציאות. אירועים אלה מורכבים מ-"התרחשויות" ומ-"משתתפים" (ארגומנטים). במבנה הלשוני הרלוונטי למחקר ההתרחשות מובעת באמצעות פועל, ואילו המשתתפים מובעים באמצעות שמות עצם או פסוקיות, לעיתים ב"תיווך" של מילות יחס.

סוג ההתרחשות – הפועל – קובע את מספר המשתתפים ואת תפקידיהם בהתרחשות.

דוגמאות:

במשפט "דני רץ", ההתרחשות מצריכה משתתף אחד – מבצע הפעולה.

במשפט "אמא הלבישה את דני", ההתרחשות מצריכה שלושה משתתפים:

• מי שהלביש ("אמא")
• מי שהלבישו אותו ("דני")
• הבגדים שנלבשו (משתתף זה אינו קיים כמילה, אלא מגולם בפועל "הִלְבִּישָׁה", שממנו אנו מבינים שמדובר בבגדים).

הפועל קובע את מספר המשתתפים ואת סוג התפקיד שאותו הם ממלאים בהתרחשות.

מספר המשתתפים שמשמעות הפועל מצריכה מכונה "ערכיות הפועל". סוג התפקידים מכונה "המבנה התמטי של הפועל". שני האספקטים הללו קובעים את המבנה התחבירי שבו מופיע הפועל.

בחלק זה, אציג את הקשרים התחביריים-סמנטיים הרלוונטיים למחקר, וכן את הממד המורפולוגי, הבא לידי ביטוי באמצעות מאפייניהם המורפולוגיים של הבניינים.

ערכיות הפועל: ערכיות תחבירית וערכיות סמנטית

פעלים המביעים התרחשות הקשורה במשתתף אחד מכונים: חד-מקומיים סמנטית. פעלים המסמנים התרחשות הקשורה בשני משתתפים מכונים: דו-מקומיים סמנטית, וכן הלאה.

דוגמאות:

• הפועל "רץ" מסמן התרחשות הקשורה במשתתף אחד – מי שרָץ.
• הפועל "שבר" מסמן התרחשות הקשורה בשני משתתפים – מי ששבר ומה שנשבר.
• הפועל "הלביש" מסמן התרחשות הקשורה בשלושה משתתפים – מי שהלביש, מי שהלבישו אותו וגם הבגדים או הדברים שנלבשו (משתתף זה לא חייב להופיע כמילה, הוא מגולם בפועל).

ערכיות סמנטית: מספר המשתתפים שהפועל מחייב.

ערכיות תחבירית: מספר המשתתפים המופיעים במשפט כמילים.

ראינו שבשתי הדוגמאות הראשונות, הערכיות הסמנטית זהה לערכיות התחבירית. לעומת זאת, בדוגמא השלישית ("אמא הלבישה את דני"), הערכיות הסמנטית היא 3, ואילו הערכיות התחבירית היא 2, מכיוון שהמשתתף "בגדים" כבר מגולם בפועל.

העובדה שניתן "לכווץ" כך את הערכיות הסמנטית, מונעת סרבול בשפה. רואים זאת באופן בולט בדוגמא הבאה: "דני אוהב להתכתב".

מבחינת הערכיות התחבירית, לפנינו משתתף אחד בלבד: "דני". אך מבחינת הערכיות הסמנטית, מגולמים בפועל "להתכתב" גם המשתתפים הבאים:

זה/אלה שדני נוהג להתכתב איתו/איתם, המכתבים שדני אוהב לשלוח והמכתבים שדני אוהב לקבל. יתר על כן, בפועל "להתכתב" מגולמות הפעולות הבאות: כתיבת מכתב ושליחתו על ידי דני, כתיבת מכתב ושליחתו על ידי מישהו אחר לדני. אילו כל אחד מאותם פעולות ומשתתפים היה מגולם באופן נפרד, היינו נאלצים להביע את המשפט הזה כך: דני אוהב לכתוב מכתבים ולשלוח אותם לאחרים, והוא אוהב גם שאחרים כותבים לו מכתבים ושולחים אותם אליו.

מיון פעלים לפי ערכיות תחבירית: פעלים עומדים ופעלים יוצאים

פעלים חד-מקומיים נקראים "פעלים עומדים" , ואילו פעלים דו-מקומיים ותלת-מקומיים נקראים "פעלים יוצאים".

לדוגמא, הפועל "התלבש" הוא חד-מקומי. המשפט "דני התלבש" הוא תקין, אך משפט כגון "דני התלבש חולצה" אינו תקין. זהו פועל המחייב משתתף אחד בלבד – פועל עומד.

הפועל "לבש", לעומת זאת, הוא דו-מקומי. המשפט "דני לבש חולצה" הוא תקין, אך המשפט "דני לבש" אינו תקין. חסר כאן משתתף. זהו פועל המחייב שני משתתפים – פועל יוצא.

ההבחנה התחבירית מתקיימת על אף שמבחינה סמנטית מסמנים שני הפעלים אותה התרחשות. המשמעות של הערכיות התחבירית היא במשמעות שמייחס הדובר לרכיבי ההתרחשות: במשפט "דני התלבש" מייחס הדובר חשיבות לעצם העובדה שדני שם על גופו בגד כלשהו, וסוג הבגד אינו חשוב – השימוש בפועל חד מקומי מונע אפשרות לשבץ את סוג הבגד במשפט. אם הדובר רוצה לציין במפורש את סוג הבגד, הוא ישתמש בפועל דו מקומי, ויאמר "דני לבש חולצה".

תפקידים תמטיים

משמעות הפועל קובעת לא רק את מספר המשתתפים באירוע אלא גם את התפקיד שממלא כל משתתף באירוע.

לדוגמא – הפעלים "התיישב" – ו "התעטש" שניהם חד-מקומיים, אך התפקיד שממלא המשתתף בכל אירוע הוא שונה. בפועל "התיישב" המשתתף הוא יוזם הפעולה, ואילו בפועל "התעטש" המשתתף אינו יוזם את הפעולה.

להלן, התפקידים התמטיים הרלוונטיים למחקר:

1. גורם (אגנט): המעורר של הפעולה המזוהה על ידי הפועל. גורם עשוי להיות רצוני או בלתי רצוני.

דוגמאות:

• במשפטים "דני פתח את החלון" ו-"החלון נפתח על ידי דני", דני הוא גורם רצוני.
• במשפט "הרוח פתחה את החלון" ו-"החלון נפתח בגלל הרוח", הרוח היא גורם בלתי רצוני.

2. מושפע: הישות שנעה או משנה את מצבה, או הישות שמתייחסים אל קיומה או אל מקומה.

דוגמאות:

• במשפטים "דני נפל" ו-"הפילו את דני", דני הוא מושפע.
• במשפט "קרה משהו?", "משהו" הוא מושפע.

3. מקבל: הישות המקבלת את הפעולה או הסובלת אותה.

דוגמאות:

• במשפטים "דוד נתן פרח לרחל" ו-"רחל קיבלה פרח מדוד", רחל היא המקבל.
• במשפטים "הכלב הפחיד את החתול" ו-"החתול פחד מהכלב", החתול הוא המקבל.

4. מקום: המקום או המרחב של המצב או של הפעולה.

דוגמאות:

במשפטים "המים דלפו מהתקרה" ו-"התקרה דלפה מים", התקרה היא המקום.

סוגי פעלים

ישנם מספר סוגי פעלים רלוונטיים למחקר. להלן, אסקור פעלים אלו, ואפרט את הערכיות הסמנטית והתחבירית שלהם.

פועל מצב

הגדרה סמנטית: מצב הוא קביעה לגבי מצבו של האובייקט. ניתן לחלק את פועלי המצב לשתי קבוצות – אלו המציינים כניסה למצב, ואלו המציינים הימצאות במצב.

דוגמאות:

• הילד התיישב – כניסה למצב; הילד יושב – הימצאות במצב.
• הילד נרדם – כניסה למצב; הילד ישן – הימצאות במצב.

התפקיד התמטי המעורב: מושפע .

הערכיות הסמנטית: פועל חד מקומי. הערכיות התחבירית: פועל חד מקומי.

פועל חוזר

פועל חוזר מבטא התרחשות שבה הגורם והמקבל הם אותה ישות, משהו שמישהו עושה לעצמו.

דוגמאות:

• דני התלבש (דני הלביש את עצמו).
• דני הסתבן (דני סיבן את עצמו).

התפקידים התמטיים המעורבים: גורם ומקבל.

הערכיות הסמנטית: פועל תלת מקומי . הערכיות התחבירית: פועל חד מקומי .

פועל הדדי

פועל המגלם במשמעותו: "זה עם זה", "זה את זה" וכו'. בפועל מסוג זה, האגנט והמושפע הם אותה ישות.

דוגמאות:

• "האם אנחנו מכירים?" (זה את זה);
• "דני ורותי מתחבקים" (זה עם זו);

התפקידים התמטיים המעורבים: שני אגנטים שהם גם שני המושפעים.

הערכיות הסמנטית: פועל דו מקומי . הערכיות התחבירית: פועל חד מקומי (לשם כך נושא המשפט חייב להיות ברבים) או פועל דו מקומי.

פועל גורם

א. גרימת מצב: פועל המסמן התרחשות שבה משתתף אחד מחולל שינוי במצבו של המשתתף השני.

דוגמאות :

• "הבשורה שימחה את דני". המצב שנגרם: "דני שמח" (כתוצאה מהבשורה).
• "אמא הרדימה את התינוק". המצב שנגרם: "התינוק נרדם" (כתוצאה מפעולתה של אמא).

תפקידים תמטיים: אגנט, מושפע; ערכיות סמנטית: פועל דו מקומי; ערכיות תחבירית: פועל דו מקומי;

ב. גרימת פעולה: פועל המסמן התרחשות שבה משתתף אחד גורם לכך שהפעולה תתבצע על משתתף אחר.

דוגמאות :

• "המאמן הריץ את דני". הפעולה: "דני רץ". הגורם לפעולה: המאמן.
• "המנהל הכתיב את המסמך למזכירה". הפעולה: "המזכירה כתבה מסמך". הגורם לפעולה: המנהל.

תפקידים תמטיים: אגנט, מושפע, מקבל.

הערכיות הסמנטית: פועל דו מקומי, פועל תלת מקומי.

הערכיות התחבירית: פועל דו מקומי, פועל תלת מקומי.

מעמד הפועל

עד כה עסקנו במיון פעלים על פי הערכיות שלהם. נקודת המוצא לכך הייתה ההתרחשות המקודדת בהם. סוג ההתרחשות הוא הקובע את הערכיות הסמנטית ואת המבנה התמטי של הפועל, והם קובעים במידה מסוימת גם את הערכיות התחבירית שלו. כעת אתמקד במיון הפעלים על פי הקטגוריה של מעמד, שבאה לידי ביטוי במבנה המורפולוגי והתחבירי של הפועל .

משמעות המושג "מעמד" מתייחסת לצורת הפָּעיל, הסביל והתיכון של הפועל ולמבני המשפט המכילים פעלים אלו. אנו מבחינים בין שלושה מעמדים: פעיל, סביל ותיכון.

הפָּעיל

פועל פעיל מופיע במשפט פעיל. משפט פעיל נחשב למשפט הבסיסי הן מבחינה מורפולוגית והן מבחינת הקשר שבין המבנה התחבירי למבנה הסמנטי . מבחינה מורפולוגית הפועל הפָּעיל נחשב פועל הבסיס. מבחינת הקשר שבין המבנה התחבירי למבנה הסמנטי, יש מיפוי ישיר בין התפקידים התמטיים לתפקידים התחבירי. הנושא התחבירי של המשפט הוא הגורם, מבצע הפעולה במציאות.

דוגמא: המשפט "דני לבש חולצה" הוא משפט פעיל, שכּן "דני" הוא גם הנושא התחבירי של המשפט, וגם הגורם, מבצע הפעולה. משפט זה מאורגן סביב הפועל הפָּעיל "לבש".

הסביל

במשפט סביל, הנושא התחבירי אינו הגורם, אינו מבצע הפעולה. מבצע הפעולה יכול להופיע באופן מפורש או משתמע.

דוגמא: "דני הולבש ע"י אבא" הנושא התחבירי הוא דני, אך מבצע הפעולה הוא אבא, והוא מופיע במשפט באופן מפורש.

גם במשפט "דני הולבש" הנושא התחבירי הוא דני, וגם כאן הפועל הסביל מבהיר לנו שדני אינו מבצע הפעולה. לפי הפועל הסביל, אנו יודעים שיש מישהו אחר שביצע את הפעולה (הלביש את דני), למרות שאינו מופיע במשפט במפורש.

בעזרת המשפטים "אבא הלביש את דני" ו-"דני הולבש (ע"י אבא)", אבהיר את ההבדלים בין משפט פעיל למשפט סביל המביעים אותה התרחשות:

1. הנושא התחבירי במשפט הפעיל ("אבא") הופך למושא תחבירי במשפט הסביל, או שאינו מופיע במשפט הסביל כלל.
2. הפועל במשפט הפעיל והפועל במשפט הסביל הם מאותו שורש, אך בבניינים שונים.

התיכון

התיכון מתאר אירוע מבלי לייחס אותו לעושה פעולה. למשל, המשפט "המגדל התפרק" מתאר את השינוי במצבו של המגדל, אך אינו מייחס אירוע זה לעושה פעולה. לעומת זאת, המשפט המקביל בפעיל "פירקו את המגדל" מייחס את פירוק המגדל לעושה פעולה. בשונה מהפָּעיל, הנושא התחבירי של הפועל הוא מקבל הפעולה ולא עושה הפעולה. בשונה מהסביל, הפועל אינו מניח קיומו של מבצע-פעולה כלשהו.

התיכון בעברית בא לעיתים קרובות עם צירוף היחס "לי", "לך" וכו'. את המשפט "המגדל התפרק לי" אפשר לפרש בשני אופנים:

1. "לי" מסמן קשר כלשהו בין הדובר להתפרקות: "אני פירקתי בטעות/לא בכוונה – את המגדל".
2. "לי" מסמן קשר כלשהו בין הדובר למגדל: "המגדל שלי/שבניתי/שהחזקתי – התפרק".

בפירוש א', הדובר הוא גורם אנושי בלתי רצוני, ובפירוש ב' אין כל קשר בין הדובר להתרחשות שבמשפט. המשותף לשני הפירושים – בשניהם אין עושה פעולה רצוני.

מכאן, שמשפטים המכילים פועל תיכון הם משפטים חד מקומיים מבחינה תחבירית וסמנטית.

מערכת הבניינים בעברית – סקירה מורפולוגית

בעברית בת ימינו, יש שבעה בניינים בלבד: קל, נפעל, הפעיל, הופעל, פיעל, פועל והתפעל. כל הפעלים בעברית שייכים למערכת הבניינים. שמות הבניינים נקבעו לפי צורתם בזמן עבר בגוף נסתר (הוא). שם הבניין מורכב, אם כך, מהאותיות פ ' ע', וְ-ל', המייצגות את אותיות השורש, ומהמשקל הייחודי לבניין, הכולל דגם תנועות ולעתים עיצורי משקל אופייניים לבניין. המונח "בניין" שייך לתחום המורפולוגיה, אך לבניינים השונים יש גם מאפיינים סמנטיים ותחביריים, אליהם אתייחס בהמשך.

מאפיינים צורניים של הבניינים

• פעל עבר/ הווה במשקל פָּעֵל /ציווי, פיעל עבר/ציווי, פוּעל עבר – תבנית תנועתית בלבד.
• נפעל עבר/הווה – העיצור הראשון הוא [n].
• נפעל ציווי, הפעיל עבר/ציווי, הופעל עבר, התפעל עבר/ציווי – העיצור הראשון הוא [h].
• פיעל/פועל/הפעיל/הופעל/התפעל הווה – העיצור הראשון הוא [m].
• התפעל בכל הזמנים – העיצור [t] בין התנועה הראשונה של הפועל לעיצור הראשון של השורש.

כפי שהוזכר לעיל, כל אחד מהבניינים נושא מגוון מסוים של משמעויות/הוראות המכתיבות את המבנים התחביריים שבהם הוא מופיע.

טבלה 1 מסכמת את האפיונים הסמנטיים והתחביריים של הבניינים השונים.

טבלה 1: מיון הבניינים מבחינה תחבירית-סמנטית

מהתבוננות בטבלה ניתן לראות שבניין פָּעַל הוא הבניין הפחות מסומן מבחינה סמנטית, כלומר הוא נושא את מספר המשמעויות הרחב ביותר, ואילו הבניינים האחרים הרבה יותר מאופיינים: פועל והופעל כסביל, נפעל והתפעל כתיכון, ופיעל והפעיל כגורם.

מתקיים קשר בין האספקטים השונים של הפעלים, לבין הבניינים ומאפייניהם. קשר זה מבוטא על ידי יחסים סמנטיים המתקיימים בין בניינים שונים. יחסים סמנטיים אלה מוצגים בטבלה 2.

טבלה 2: יחסים סמנטיים בין בניינים

ישנם מקרים בודדים שבהם שינוי בערכיות הפועל אינו מחייב שינוי בניין:

מה שעשית החריף את המצב // המצב החריף בעקבות מה שעשית (בניגוד ל: שיפר/השתפר).

אני מריח בושם // הבושם מריח טוב (בניגוד ל: שומע/נשמע).

הקשר פעיל/סביל אינו אוטומטי. ישנם מקרים לא מעטים שבהם לצורת פעיל אין צורה סבילה מקבילה. לעיתים ישנה צורת בינוני בסביל, המשמשת כשם תואר ולא כפועל בהווה.

דני הצליח בבחינה. אי אפשר: הבחינה הוצלחה על ידי דני… אפשר: הבחינה של דני הייתה מוצלחת.

התגלית הפליאה את החוקרים. אי אפשר: החוקרים הופלאו על ידי התגלית…וגם לא: החוקרים היו מופלאים…

מיון המסגרות התחביריות הרלוונטיות למחקר

מהתבוננות בטבלה עולה כי ישנם יחסים סמנטיים מסוימים המתממשים במסגרות תחביריות שונות באופן מובהק, ואילו יחסים סמנטיים אחרים מתממשים במסגרות תחביריות שאינן שונות באופן מובהק. הבדל זה הנו בעל חשיבות בבניית כלי המחקר ובהעלאת שאלות המחקר. להלן המסגרות התחביריות הרלוונטיות למחקר:

א. מסגרות תחביריות שונות באופן מובהק

השונות שבמסגרות תחביריות אלה מתבטאת במספר שונה של ארגומנטים, בכך שפועל ממסגרת תחבירית אחת אינו יכול להתפרש כפועל מהמסגרת התחבירית האחרת, בהצרכת תפקידים תחביריים שונים, ומבחינה מורפולוגית – פעלים מבניינים שונים.

• פעיל/סביל: פועל סביל אינו יכול להתפרש כפעיל, ולהפך. נושאו הדקדוקי של פועל פעיל הוא אגנטיבי, ואילו נושאו הדקדוקי של פועל סביל אינו יכול להתפרש כאגנטיבי בשום צורה (בסביל, יש אגנט משתמע או מסומן על-ידי צירוף היחס "על ידי"). בנוסף, הסביל הוא תמיד חד מקומי תחבירית ולעולם אינו מצריך את מילת היחס "את". זאת ועוד – אין בניין המכיל פעלים במעמד סביל וגם פעלים במעמד פעיל (במקרים בודדים, בניין התפעל חורג מכלל זה).
• גורם/חוזר: פועל גורם הוא דו מקומי או תלת מקומי, ולעומתו פועל חוזר הוא חד מקומי. פועל גורם תמיד מצריך מושא ישיר, ולעומתו פועל חוזר לעולם אינו מצריך מושא ישיר. כמו כן, אין בניין המכיל פעלים גורמים וגם חוזרים.
• גורם// כניסה למצב (לא רצונית) : פועל גורם הוא דו מקומי או תלת מקומי, ולעומתו פועל כניסה למצב הוא חד מקומי. נושאו הדקדוקי של פועל גורם הוא אגנטיבי, ואילו נושאו הדקדוקי של פועל כניסה למצב (לא רצונית) אינו אגנטיבי. פעול גורם תמיד מצריך מושא ישיר, ולעומתו פועל כניסה למצב אינו מצריך מושא ישיר.

ב. מסגרות תחביריות שאינן שונות באופן מובהק

אלו הן מסגרות שהשונות שביניהן באה לידי ביטוי רק במסגרת ההצרכה אך לא במספר הארגומנטים. כלומר, שתי המסגרות מצריכות מספר זהה של ארגומנטים, אך הן נבדלות בקטגוריה התחבירית שלהם, למשל מושא ישיר לעומת מושא עקיף. ללא הקשר, יכול פועל ממסגרת אחת להיחשב כפועל ממסגרת אחרת. מספר הארגומנטים המוצרכים זהה והתפקידים התחביריים זהים. יש חלוקה פנימית בתוך המסגרות התחביריות שאינן שונות באופן מובהק.

ב.1. מסגרות תחביריות שונות באופן לא-מובהק

השונות בין מסגרות תחביריות אלה נעוצה בקיום או אי קיום משפט עומק, בקיום משפטי עומק שונים או בשוני קל בסוג ההתרחשות .

• פעיל/תיכון: ההחלטה האם מעמדו של פועל מסוים הוא פעיל או תיכון תלויה בהקשר המשפט. לדוגמא: הפועל "זז" הוא פעיל במשפט "דני זז" (אין משפט עומק) ותיכון במשפט "השולחן זז" (משפט עומק: "מישהו הזיז את השולח!"). כפי שניתן לראות בשני משפטים אלה, אין הבדל במספר המשתתפים ובמסגרת התחבירית. יתרה מזו, לעתים אין הקשר המשפט מספיק לאבחנה פעיל/תיכון, ואנו זקוקים למידע רחב יותר. לדוגמא: "דני נסע." ייתכן שדני נסע בכוחות עצמו ("נסע" פעיל), ומאידך ייתכן שטמון כאן משפט עומק: "הסיעו את דני" ("נסע" תיכון). בנוסף, יש בניינים, כגון בניין הפְעיל, המכילים פעלים הן במעמד פעיל והן במעמד תיכון .
• סביל/תיכון: פעלים כגון "התפרק" יכולים להיחשב הן כסביל והן כתיכון. לקושי בהבחנה בתיכון קשורות גם העובדות הבאות: ראשית, אין בניין "תיכון מובהק" בניגוד לסביל (פועל והופעל הם סבילים מובהקים). יתר על כן, עצם המושג "תיכון" במשמעותו זו אינו מוכר לדובר חסר השכלה אקדמית לשונית, וזאת בניגוד למושגים "פעיל" ו-"סביל", שנלמדים בבתי הספר במסגרת לימודי לשון ולימודי שפות. שני המשפטים "המגדל פורק" – ו "המגדל התפרק" מציינים אותה התרחשות, אלא שהמשפט הראשון מהווה וריאציה של משפט עומק סמנטי בעל אגנט רצוני ("מישהו /י פירק /ה את המגדל"), ואילו המשפט השני מציין התרחשות נטולת אגנט, כלומר במבנה העומק הסמנטי אין אגנט ("המגדל קודם לא היה מפורק ועכשיו הוא כן מפורק" ).
• מצב/כניסה למצב: גם כאן אין הבדל במספר המשתתפים. זאת ועוד – לא תמיד ניתן לדעת באופן מוחלט האם הפועל מסמן מצב או כניסה למצב. אנו יודעים ש-"נעמד" פירושו "נכנס למצב של עמידה , " אך איננו יכולים לדעת בוודאות האם "עמד" פירושו "נמצא במצב של עמידה" (או בזהה ל- "נעמד") "נכנס למצב של עמידה". שני הפירושים מסמנים התרחשויות שיש ביניהן שוני קל.

ב.2. מסגרות תחביריות וסמנטיות זהות

ישנם זוגות של בניינים בעברית המביעים אותם יחסים סמנטיים ומופיעים באותן מסגרות תחביריות, והשוני ביניהם הוא מורפולוגי בלבד.

• בניינים פועל והופעל: שני הבניינים מסמנים סביל מובהק. ההבדל: פועל – סביל של פיעל; הופעל – סביל של הפעיל
• בניינים נפעל והתפעל: שני הבניינים מסמנים (בין היתר) תיכון. ההבדל: נפעל – תיכון של פעל; התפעל – תיכון של פיעל.
• בניינים פיעל והפעיל: שני הבניינים מסמנים (בין היתר) גורם, ושניהם יכולים להיכלל במשפט עומק של משפט חוזר עם התפעל. לדוגמא: "דני התלבש" – דני הלביש את עצמו. "דני התנגב" – דני ניגב את עצמו. ההבדל בין שני בניינים אלה הוא בכך שבניין הפעיל יכול להיכלל גם במשפט עומק של משפט תיכון בפעל ("דני נסע" – "מישהו הסיע את דני") או בנפעל ("התינוק נרדם" – אמא הרדימה את התינוק); פיעל אינו מופיע במסגרות אלו.

ניתן לומר, אם כך, כי יש שלוש רמות של שוני בין מסגרות תחביריות:

• רמה ראשונה – שוני תחבירי, סמנטי ומורפולוגי.
• רמה שנייה – שוני סמנטי ומורפולוגי.
• רמה שלישית – שוני מורפולוגי בלבד.

באמצעות המידע על השוני בין המסגרות התחביריות, אפשר להסביר את החלפות הבניינים שהזכרתי במבוא.

החלפות בניינים המבטאות שונות על רקע סמנטי ומורפולוגי, כלומר החלפות בניינים הקשורות לרמה השנייה:

1. נפעל במקום פעל: "אני לא רוצה *להישָקע בבוץ", במקום "לשקוע בבוץ". "*נִכְבָּה האור" במקום "כבה האור". יש כאן כניסה למצב, כלומר תיכון הקרוב לסביל. אספקט זה מבוטא בצורה מובהקת על ידי בניין נפעל.
2. התפעל במקום הפעיל: *"דני התחלק על בננה" במקום "דני החליק על בננה". הדובר העדיף את בניין התפעל, המבטא כניסה רגעית למצב – "התמוטט", "התפרק", על פני הפְעיל, המבטא שינוי מצב המתמשך לאורך זמן – "החוויר", "האדים".
3. פיעל במקום פעל: "הכול אפשר *לחרז על המילה הזאת" במקום "הכול אפשר לחרוז במילה הזאת"; הדובר העדיף להשתמש בבניין פיעל המבטא גרימה, לעומת בניין פעל שאינו מבטא גרימה באופן מובהק.
4. פעל במקום הפעיל: *"אבא יאכל אותי" במקום "אבא יאכיל אותי". שגיאה זו נפוצה בקרב ילדים בגילאי שלוש. הדובר, ככל הנראה, מודע היטב להיותו של פעל בניין פעיל, אך עדיין אינו מודע להבחנה בין פועל גורם לפועל לא-גורם. ובהיעדר מרכיב הגרימה, אין "יתרון" לבניין הפעיל על פני בניין פעל במקרה זה.

החלפות בניינים המבטאות שונות על רקע מורפולוגי בלבד, כלומר החלפות בניינים הקשורות לרמה השלישית:

1. פיעל במקום הפעיל: "הוא *יישב אותם בכיסא" במקום "הוא הושיב אותם בכיסא". "הוא *חיבא לי את זה" במקום "הוא החביא לי את זה". שני הבניינים מבטאים פועל גורם.
2. התפעל במקום נפעל: *"התרטבתי" במקום "נרטבתי". שני הבניינים מבטאים תיכון – כניסה למצב.

את כל החלפות הבניינים שלעיל שמעתי מדוברי עברית ילידיים במהלך היומיום, ויש להן גם תיעוד במחקרים. מעולם לא שמעתי החלפות ברמה הראשונה, ואף אין לכך כל תיעוד מחקרי.

כלומר, נמצא שדוברי עברית ילידיים מחליפים לעיתים בין שני פעלים שלצורך ההבחנה ביניהם אפשר להפעיל ידע מורפולוגי בלבד או ידע סמנטי-מורפולוגי בלבד. אין תיעוד להחלפות פעלים השונים זה מזה במסגרת התחבירית שלהם.

בחלק השני של פרק זה, נראה כיצד הקשרים התחביריים, הסמנטיים והמורפולוגיים שנדונו לעיל, ממלאים תפקיד בתהליכי קריאה, ונעמוד על הקשר שבין קשרים אלה לבין קריאה אוטומטית בכלל ובכתב עברי בלתי מנוקד בפרט. בנוסף, נראה את מידת השימוש של לקויי קריאה במבנים התחביריים, הסמנטיים והמורפולוגיים, לעומת זו של קוראים תקינים.