למה הנערה הזאת באמת זקוקה? מה יבנה את הביטחון ואת יכולת הלמידה שלה?

רגע, רקע:

הייתה לי תלמידה, נערת-חמד ממש, באמת מקסימה, נקרא לה נעמה. נעמה הייתה לקוית קריאה ולקוית שפה באופן באמת חריף במיוחד. היא למדה אצלי מגיל 14 עד 18, ולמרות קשיים עצומים בקריאה ובכל הקשור לתחביר ושפה, ולמרות מחסור באמת יוצא דופן בידע אמפליציסטי (בפוסט הבא אסביר מה זה ועד כמה זה הכרחי) – בסופו של דבר עברה בהצלחה את בחינות הבגרות בלשון, במתמטיקה, בהיסטוריה ובאזרחות.

היא השקיעה מאמצים באמת אדירים לשם כך, וגם אני, אם יורשה לי, התאמצתי במיוחד שבּעבודתי איתה גם נגשר על הפערים העצומים באבני היסוד של הידע, גם נלמד חומר חדש ונחזור על חומר קודם, וגם – נבנה את הביטחון העצמי שלה.

אבל המאמצים שלי – עם כל הכבוד, זה לא כל כך קשור לעניין שלנו. כתבתי קודם שנעמה השקיעה מאמצים באמת אדירים, וחשוב לי שהנקודה הזאת תהיה ברורה, כי זהו אחד הדברים שהובילו לעצה הכל כך מאאכזבת שנתתי למורה שלה לאנגלית.

אז מעשה שהיה כך היה:

נעמה הייתה אז בת 17, ואני אמנם מלמד גם אנגלית, אבל את זה נעמה לא למדה אצלי. הייתה לה מורה פרטית לאנגלית, נקרא לה… ג'ולי, שהיא לא ממש מורה, אלא, כפי שאמרו לי ההורים:

"ידידה קרובה של המשפחה, לא מורה במקצוע אבל דוברת אנגלית מארה"ב, ונותנת פה-ושם שיעור פרטי באנגלית לילדים אצלנו במושב. נעמה מאוד אוהבת ללכת אליה, ממש אוהבת, אבל לא נראה לנו שנמשיך איתה, נעמה בכלל לא מתקדמת אצלה.

ג'ולי התקשרה אלינו ואמרה שהיא נורא מצטערת – היא לא מצליחה לקדם את נעמה בכלום. נעמה עדיין לא זוכרת מילים, אפילו מתקשה עם האותיות. ג'ולי התנצלה ורצתה להפסיק. אמרנו לה שתתקשר אליך, לך בטוח יש שיטות מיוחדות – עובדה שנעמה כל כך התקדמה בדברים שכבר לא האמנו שהיא תצליח בהם.

אם היא מצליחה כבר אפילו במבחנים בלשון, בטוח היא יכולה להצליחה גם באנגלית – לפחות לקרוא, לפחות להכיר את האותיות. ואם תגיד לנו שג'ולי לא מספיק טובה בשביל נעמה – וזה יכול להיות, סה"כ היא לא ממש מורה לאנגלית – אז נפסיק את השיעורים איתה, נוסיף עוד שעה בשבוע אצלך. בהרבה כאב, כי נעמה מאוד אוהבת לבוא לג'ולי, ויש להן קשר מצוין, ממש כמו חברות. אבל זה מה שהורס את הלמידה – חלק מהזמן הן לא לומדות בכלל, סתם מדברות על כל מיני עניינים ושטויות."

טוב, אמרתי להורים שאשמח לדבר עם ג'ולי, והיא התקשרה אליי, נשמעה מיואשת ל-ח-לו-טין, וגם – לא ממש היה לה נעים לומר:

"אני לא יודעת מה לעשות, אני חסרת אונים לגמרי, כל כך הרבה שיעורים ונעמה בקושי מצליחה לעשות את הצליל של W. על דקדוק אין מה לדבר בכלל, היא כל כך מתאמצת לחבר משפט שזה ממש כואב לי להסתכל עליה – חושבת… אולי עכשיו is… ואני כבר לא יכולה לראות את המצוקה הזאת שלה, וכל פעם להגיד לה מחדש מתי צריך is וכל פעם היא לא מבינה את זה… קשה, ממש קשה.

עוד מעט יש להם מבחן על present simple, הדבר הכי כאילו פשוט, ואני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות, היא לא קולטת כלום. כל התכניות באנגלית לילדים, כל הספרים הכי הכי פשוטים עם המשפטים הכי קלים, עם צבעים ועם מרקרים ועם עוד חזרות ועוד חזרות על אותיות – והיא פשוט לא מצליחה כלום…"

"מעניין שאת אומרת שהיא במצוקה," אמרתי, "ההורים דווקא אמרו לי שנעמה מאוד אוהבת לבוא אלייך."

"טוב, תראה… לא כל כך נעים להגיד, אבל בשיעורים אנחנו תמיד גולשות לשיחות על כל מיני עניינים שלה… היא מספרת לי דברים אישיים שלה, אתה יודע שלא קל לה בחברה, ואני מקשיבה לה, ואנחנו מדברות וצוחקות ושרות ביחד, אני מאוד מאוד אוהבת אותה ואני גם חברה טובה של המשפחה, אבל אני יודעת שזה לא בסדר, שאני סתם מבזבזת את הזמן. אחרי כל שיעור אני מרגישה איום ונורא."

"גם נעמה מרגישה איום ונורא?"

"לא, היא קורנת, צוחקת… אבל אני שוב מבזבזת את הזמן. אם אתה יכול לספר לי על השיטות שלך ללמוד present simple, כי עוד מעט המבחן הזה…"

"אין צורך," אמרתי לה, "את יכולה להפסיק לדאוג. אין סיכוי שנעמה תעבור את המבחן הזה, הרי הא עדיין מתקשה בהבנת הצליל של w, ואני מעז לשער שגם צירופי אותיות כגון sh אינם ברורים לה. אפשר לוותר על ללמוד למבחן."

טוב, אני אמנם לקוי זמן ולא מרגיש שזמן עובר, ובכל זאת – השתיקה ש"נשמעה" מהצד השני של הקו הייתה א-רוּוּוּ-כּה… ואחריה:

"אז… בסוף… זאת העצה שלך??"

"חלק ממנה," הבהרתי, "החלק השני: שתמשיכי לעשות מה שעשית עד עכשיו: תמשיכי לדבר עם נעמה ולהקשיב לה. לזה היא זקוקה ממך."

"באמת??? אז אין לך שום שיטות…"

"עזבי את השיטות שלי, אני בכלל לא מי שחשוב כאן," אמרתי, "בואי נתמקד בנעמה. הרי נעמה היא לקוית שפה באופן חריף במיוחד, וגם בשפת האם שלה, עברית, היא משקיעה מאמצים עצומים כדי להבין ולהיות מובנת. בואי נראה את המציאות כפי שהיא: אין שום סיכוי שבתקופה הקרובה (אני לא יודע מה יהיה בעוד כמה שנים) נעמה תצליח ללמוד דקדוק באנגלית, ואין סיכוי שהיא תצליח לומר בטבעיות רצף של משפטים שלמים באנגלית. שוב – מאוד ייתכן שבעוד כמה שנים, אחרי שתסיים עם הבגרויות האחרות ותהיה במקום טוב יותר מבחינת הביטחון העצמי שלה – היא תוכל לעשות זאת בהצלחה. נכון להיום, לנסות לפצח את הדקדוק ולנסות להבין מתי מוסיפים s ומתי מוסיפים es – לא יוסיף לה דבר. אבל מה כן יוסיף לה, מה יתרום לה? מה יתרום לתהליך שאני עושה איתה, לכך שיהיו לה חיים יותר טובים? בדיוק הדברים שאת עושה: להיות חברה שלה, לשוחח איתה, להקשיב לה, להבין אותה, לצחוק איתה. בשביל זה את לא צריכה שום שיטות ממני. יש לך כבר המיומנויות והכישורים: אכפתיות, יכולת ליצור קשר, יכולת הבנה, אמפתיה, תבונה. לגבי האנגלית – עזבי את המבחנים ואת הדרישות של ביה"ס. אני בקשר רציף עם המחנכת של נעמה ואוכל לדבר איתה, גם יחד איתך, על התכנית של נעמה באנגלית. למדי אותה לאט-לאט את הדברים, כהכנה לתקופה שבה היא תוכל ללמוד אנגלית באופן מלא. וכאן אני בהחלט אשמח לעזור לך עם שיטות ועקרונות ועזרים. ואת כל זה אני אסביר בפירוט להורים."

האכזבה התחלפה בהקלה, וההקלה הביאה לשמחה ולשחרור מאשמה.

ונעמה? היום נעמה כבר הרבה אחרי תהליך בניית הביטחון העצמי, אחרי בניית הידע האמפליסציסטי, וגם אחרי לימודים במכללה. היא פרחה שם, גם באנגלית.

ועל הידע האמפליציסטי אכתוב בפעם הבאה.