"אני צופה בשיעורים שלכם ולא מפסיקה להתפעל מחני"

"אם תגיד לדג לטפס על עץ, הוא יחשוב שהוא טיפש," אמרה לי המורה היקרה של חני (שם בדוי), "אתה בטוח מכיר את הפתגם הזה. אני דורשת ממנה רק מה שהיא מסוגלת, רק מה שמתאים לנטיות הלב שלה. כשמגישים עבודה בקבוצה, למשל, היא מציירת, וזאת ההשתתפות שלה. היא מציירת נהדר! אז לחפש חומר, לעשות את ההפרדה עיקר-טפל, לנסח, אפילו לעשות קופּי-פּייסט מהוויקיפדיה – כל הדברים האלה קשים לה. היא אוהבת לצייר, ליצור, לשיר, לנגן. אז… לא כל כך נעים להגיד, אבל אני מאוד מודאגת מזה שהיא תתחיל ללמוד אצלך עכשיו. המחנכת הקודמת שלה ניסתה בכוח 'ליישר אותה' לפי מה שמקובל. יצא מזה רק תסכול ומצב רגשי איום של חני, הכול מהתסכול. אצלי היא עושה רק מה שהיא מסוגלת ומה שמתאים לה, וכבר אין תסכול ואין בעיות התנהגות ואין התפרצויות בכי. אז אומרים שהיא 'מוותרת לעצמה' – אני קוראת לזה 'יודעת את נטיות ליבה'. עכשיו אתה תנסה בכוח 'ליישר אותה' לפי הנורמות של הבנת הנקרא… אני חוששת מאוד שכל התסכול יחזור."

נפלא לדבר עם מורה שכל כך דואגת לילד – גם אם דרכה שונה משלי. "את יכולה להסיר דאגה מליבך," אמרתי לה, "לא אעשה עם חני שום דבר שהוא מעבר ליכולתה. אעבוד איתה באופן מדורג מאוד, ואשמור על קשר רציף ותיאום מלא איתך. לגבי 'מה שהיא מסוגלת' – לפי האַמְבֶּ"ר (אבחנה מדויקת בשיטת רבדים) שערכתי לה, היא מסוגלת בהחלט לכל הדברים שנראה שאיננה מסוגלת להם. לגבי נטיות הלב שלה, היצירתיות, שמחת היצירה – שום דבר מזה לא ייפגע ולא ייפגם. ואמנם חני תתמודד, בתמיכתי, עם קשיים – אבל אבנה זאת באופן שלא ייצור תסכול."

כל זה היה בשיחתנו הראשונה. וכבר בשלבים הראשונים של התהליך, כשהמורה, באישורם ואף בברכתם של חני והוריה, צפתה בהקלטות השיעורים – היא ראתה עד כמה חני אכן מסוגלת לכל הדברים שנראה כאילו הם מעבר ליכולתה. חשוב: פתגם הדג והעץ איננו מופרך, ויש ילדים ומבוגרים שאכן אינם מסוגלים, מסיבות שונות, לדבָר כזה או אחר; אך לא זה היה המקרה של חני. 

כפי שאותה מורה יקרה דאגה ליצור עבור חני מרחב בטוח לפני תחילת העבודה איתי, כך שיתפה איתי פעולה בשינוי הגישה ובתמיכה שחני נזקקה לה. והיום, זמן רב אחרי התכתובת שבתמונה, חני יודעת היטב מהם כישוריה ויכולותיה, וגם – ממשיכה ומוצאת כיוונים חדשים בשירה וביצירה.