הילד שהתקשה להחזיק דפים

אבא וילד יוצאים מהבית. הם ממהרים. מאוד. ליתר דיוק – האב ממהר. כך זה נראה לי, כשאני רואה אותם מזווית העין. אני מתכוון להמשיך בדרכי, אבל משהו בתמונה הזאת תופס אותי, ואני משתהה מעט ומתבונן. האב נושא קופסה גדולה שנראית כבדה מאוד, אולי טלוויזיה, והוא מתאמץ להסתכל בשעון מבלי להפילהּ. "נו, נו כבר!" הוא צועק. ומוסיף עוד משפט שאני לא קולט במלואו, אבל מנימת הדברים ומהטון זה נשמע משהו "שנון", בסגנון "אולי תלך קצת יותר לאט!"

הילד, כנראה בן שש או שבע, לא נראה ממהר. לא קולט? לא מסוגל? לא רוצה? בכל אופן, הוא הולך לאט, בצעדים קטנים ומדודים, וכשאני מאמץ את מבטי אני יכול לראות שגבּו כפוף מעט, וראשו מוטה כלפי מטה. נראה שהוא מתבונן מאוד בריכוז במשהו שהוא נושא בידיו. זאת ערימה של דפים, בגודל דפי מחשב כנראה, ערימה מגובבת ומבולבלת לגמרי. נראה שהדפים עומדים להתעופף לו מהידיים לכיוונים שונים, ונראה שהוא מתאמץ מאוד לרכז אותם ולהשתלט עליהם, וגם לא לקמט אותם. נראה שהוא מתקשה בכך. אחת לכמה פסיעות הוא נעצר.

האב מסתכל על סביבותיו בייאוש, כמעט ומוריד את הקופסה הגדולה אל המדרכה, אך ברגע האחרון מתחרט, המדרכה רטובה מהממטרות שהופעלו קודם לכן. הוא מחפש מקום אחר להניחהּ. לבסוף מתייאש, שׂם את הקופסה על המדרכה הרטובה וניגש אל הילד בצעדים מהירים. "נו מה יהיה איתך תגיד לי…" לוקח, חוטף, מהילד את הדפים, ומסדר אותם במהירות. "הינה, עושים ככה וככה וככה וזהו! קשה?"

האב נותן את הדפים לילד, מרים את הקופסה, ושניהם צועדים במהירות, עד שהם נמוגים מטווח ראייתי. ולמרות שהילד כבר אינו צריך להתבונן בריכוז בדפים, ראשו עדיין מושפל.

לא על העוול אני רוצה לדבר כאן, אלא על תיקונו.

אני מבקש להראות כאן כיצד אנו, ההורים, יכולים לתקן עוולות שאנו עושים בהיסח הדעת לילדינו. כיצד אנו יכולים לכפר על שגיאות, שכולנו עושים בשלב זה או אחר.

בואו נצא מהנחה שלא מדובר באב מתעלל, ולא מדובר באב שרוצה להרַע לבנו. בואו נשים לב לסיטואציה: ממהרים, מאוד חשוב להגיע למקום כלשהו בזמן, ומזיעים, וחם, והוא רוצה להיפטר מהדבר הזה שהוא סוחב, וכבד לו, ואיפה לעזאזל אני יכול לשים את זה, ורק שיגיעו כבר ויגמרו עם זה, נו מה יש לו לילד הזה הוא לא יכול ללכת קצת יותר מהר, תקוע שם עם הניירות האלה…

ובואו נניח שבערב, לא חייב להיות באותו ערב, אפילו זמן רב לאחר מכן, האבא הזה יושב בביתו, רגוע, ונזכר בכך, ואומר לעצמו – הגזמתי, סתם הייתי עצבני ,הייתי לא בסדר…

מה הוא יכול לעשות עם המחשבה הזאת? מה אנו יכולים לעשות כשאנו מגלים בדיעבד שהיינו "לא בסדר", שגרמנו עוול לילדים שלנו? בואו נעשה את הדבר הפשוט ביותר. בואו נלך לחדרו של הילד, אם הוא כבר נרדם אז נרשום לעצמנו לעשות זאת מחר, ונאמר לו: סליחה על הפעם ההיא, שעשיתי כך וכך, שאמרתי כך וכך, שדיברתי בטון כזה וכזה. אולי הילד לא יזכור בהתחלה במה מדובר. נזכיר לו .נסביר לו – הייתי עצבני, מיהרתי, אני מבטיח להשתדל להיות רגוע גם כשאני ממהר. ואני אוהב אותך מאוד.

לא נורא אם הילד יידע, שאנשים, וגם ההורים שלו, יכולים להיות עצבניים יותר כשהם ממהרים או מוטרדים. לא נורא אם הילד לא יצפה מהוריו להיות מושלמים .בואו נאמר לילדים שלנו שמותר לטעות, מותר לפעמים להתקשות ולא להסתדר, מותר לא להיות מושלם. בואו נבטיח לילדים שלנו שאנו, ההורים, נשתדל תמיד להיות מודעים ורגועים. בואו לא נחשוש לומר להם שייתכן שלא תמיד נצליח בכך. בואו נחליט שאנו מסוגלים להודות בשגיאותינו בפני עצמנו ובפני ילדינו. בואו ניתן לילדינו תחושה שהם יכולים להודות בשגיאותיהם בפנינו.

ואם כל זה קשה לנו מדי – בואו לא נתבייש להודות בכך ולפנות לעזרה.