052-2933025

זֶ-אַמַבְחֵנְתַ'מְרָה

מדע ורגש – משום מה אנו נוטים להפריד ביניהם. עניין מדעי מתקשר בתודעתנו עם משהו "קר", שבינו לבין עולם הרגשות אין ולא כלום. ייתכן שבתחומים מסוימים, שאיני בקיא בהם, זה אכן כך. אך בתחום החינוך וההוראה שמתוך אהבה – מדע ורגש משלימים זה את זה. אני מבקש להראות איך גישה אנטי-מדעית - חשיבה שבלונית, חוסר תשומת לב, שימוש במושגים בלתי מדויקים עד חסרי משמעות – עלולה להביא אדם לשפל רגשי; ואילו גישה רגשית-מדעית, כפי שאציג אותה כאן, יש בכוחה לחולל תהליך של השבת הערך העצמי והכבוד העצמי לאדם.

 

הנערה ההיא, בת 14 או 15, נראתה מאוד בטוחה בעצמה. "אז אתה המורה שלי? יופי. הינה הטקסט. אני צריכה שתסביר לי בדיוק-בדיוק מה כתוב. כי אני - אני לא מסוגלת להבין טקסט מורכב רעיונית.

 

"טקסט מורכב רעיונית?" התפלאתי, "מה זה?"

 

"מה, אתה לא יודע?"

 

"לא..."

 

"נו מה, זה לא ברור? אני מסוגלת להבין טקסט ברמה של כיתה אל"ף. דנה קמה דנה נמה, וכאלה. כל מה שטיפְּטיפּה יותר מזה – זהו. לא קולטת."

 

"ומאיפה את מכירה את הביטוי הזה?" אני שואל.

 

"איזה ביטוי?"

 

"מה שאמרתְּ – מורכב רעיונית."

 

"אה, זה המאבחנת אמרה."

 

"והדוגמא הזאת - של דנה קמה דנה למה, זו גם דוגמא של המאבחנת?"

 

"לא! נראה לך שאני צריכה שהיא תיתן לי דוגמא בשביל זה?? אני מפגרת אבל לא עד כדי כך. זאת דוגמא שלי."

 

תרשו לי רגע לקפוץ לתחום אחר לגמרי – גיאומטריה וטריגונומטריה. נניח שאני צריך לפתור בעיה שיש בה צורה מורכבת, צורה שאני לא מכיר, עם המון זוויות וצלעות. אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרגיש חסר אונים. אני עוצר. מתבונן. אני מנסה לפרק את הצורה לצורות פשוטות. צורות שאני מכיר. והינה אני רואה משולש ישר זווית, ומלבּן, ומכאן – אני יכול להמשיך. אולי אצליח. ואולי לא. אבל העיקר – יש לי בסיס.

 

ולגבי בני אדם: שוב אני עוצר, מתבונן, מקשיב. "זה המאבחנת אמרה," כך אמרה הנערה. לא "המאבחנת אמרה את זה" או "זה מה שהמאבחנת אמרה." היא בחרה בצורה התחבירית הכי פשוטה וקצרה, צורה לא ממש תקנית. למה? הרי עד כה היא דיברה באופן רהוט ובוטח, גם כשאמרה על עצמה דברים קשים. וגם מבחינת ההגייה–  המשפט הזה נהגה באופן רפה יותר, וחפוז יותר: "זֶ-אַמַבְחֶנְתַ'מְרָה"...

 

זהו, יש לי בסיס. מכאן אני יכול להתחיל. אני יודע שהביטחון העצמי המופגן שלה מהווה הצגה בלבד. אני יודע שקשה לה מאוד עם ה"גילוי" הזה על עצמה. אני יודע שהיא עברה חוויה קשה – ואני יכול לתאר לעצמי איך היא ישבה מכווצת מול המאבחנת, שהטיחה בה צרור של מושגים בלתי מובנים שנשמעו לה אֲיומים ובלתי אפשריים. אני מבין למה התעוררו בה כאלה עצבים במשפט האחרון. אני יכול להביע אמפתיה כלפיה, ולהציג בפניה תהליך עבודה: קודם כל נברר מה את מבינה ומה לא, ולאחר מכן נבנה דרך לעבוד על כך. ואני יכול להסביר לה שהמאבחנת נהגה באופן אנטי-מדעי: זרקה לחלל האוויר מושג בלתי מובן, כוללני, לא מדויק, ולא הסבירה את משמעותו. "אבל אני אשמה, כי הייתי יכולה לשאול!" תאמר לי הנערה. לא, אוּכל לענות לה, אדם שנמצא במצב כמו זה שאת היית בו – פשוט לא חושב לשאול. והמושג גם לא נשמע בלתי מובן. כי האדם, אסביר לה, מיד מתרגם את המושג לפי מה ש"נראה לו", ולפי המצב שבו הוא שרוי באותו רגע. כלומר – ייקח את זה למקום הכי גרוע והכי חסר-תקווה שהוא יכול לחשוב עליו .זה נקרא "קטסטרופיזציה", מלשון קטסטרופה, אסון. והתפקיד שלי – לעשות "דה-קטסטרופיזציה". להראות שאפשר לשפר, אפשר להתמודד, אפשר להיטיב. לא בקלות. בהרבה השקעה ועבודה קשה, וייתכן שיהיו משברים ונפילות בדרך. ויהיה קשה. קשה, אבל אפשרי

 

"אבל..." אומרים לי, "מה אתה כועס על המאבחנת, מה אתה חושב, שכל אחד רק בגלל שיש לו תעודה אז הוא מסוגל ככה לחשוב מתוך הראש של מישהו אחר? כל אחד יש לו השכל לזה? כל אחד רגיש ככה? איפה אתה חי!"

 

אבל אני מאמין, מאמין שכל מי שעובד בתחום ההוראה, החינוך, הטיפול, או כל מי שהוא הורה לילדים, או כל מי שמחזיק בסמכות או בידע או ביתרון כלשהו על מישהו אחר – צריך, מוכרח, יכול, לשים עצמו במקום האחר; צריך לבדוק כל הזמן את השפעת דבריו ומעשיו על האחר. לא צריך להיות בעל רגישות יוצאת דופן. אפשר ללמוד את זה, כפי שלומדים מתמטיקה או מלאכת יד. עובדה, אני למדתי.

התמודדות עם אלימות
בדף זה אציג את הדרכים שלי להפחית אלימות עד לאפס בקרב ילדים ובני נוער. בסיפורי המקרה שלפניכם תוכלו לראות כיצד אפשר בעזרת התייחסות מעמיקה לזהות את גורמי האלימות, לבודדם ולנטרלם.
הוראה ואנושיות
מה חשוב יותר בהוראה, באבחון - ה"איך" או ה"מה"? התכנים שאנו מקנים לתלמידים, או הדרך שבה אנו עושים זאת? לדעתי - מדובר בשני רכיבים הכרוכים זה בזה, וכל הפרדה ביניהם גורמת לנזק - לעיתים קריטי.
בהשראת הספר "זמן להתחיל לחיות"