052-2933025

 

למה הילד הטוב הזה נהיה פתאום אלים?

 

דני (שם בדוי), ילד בכיתה ב' או ג', תמיד היה "ילד טוב, שקט, בסדר גמור," כפי שתיארו אותו המורים. אבל - "בזמן האחרון – פתאום נהיה אלים! דוחף, מחטיף מכות שחבל-על-הזמן... וזה – פתאום! לפעמים אפילו... סתם עומד איזה ילד לידו, ופתאום - בום! דני מעיף לו כאפה לפָּנים... כולנו משתגעים מזה, בטוח קרה לו משהו. אבל הוא לא מוכן לומר, לא מוכן לספר..."

 

ראשית, אבהיר: לא בכל סוג של אלימות אני יכול לטפל. הכלים שברשותי אינם רלוונטיים לאלימות הנובעת מטראומה, למשל. כך שאם אכן האלימות של דני קשורה לטראומה כלשהי - לא אני הכתובת. אך האלימות של דני, כפי שהתברר לי, לא הייתה כזו הנובעת מטראומה (גם אם אכן התקיים אירוע טראומתי במידה זו או אחרת, שהיווה לה זָרָז), אלא כזו שיש באפשרותי, בעזרת שיתוף פעולה של הצוות בבית הספר, להפחיתהּ עד אפס.

 

לפני תחילת התהליך ערכתי צפייה בילד. בבקשה, מספר חלקים מתוך דו"ח הצפייה:

 

 1. שיעור יוגה. המורה אומרת לקחת מזרונים. דני מחפש מקום לשים את המזרון. יש מקום רב ומרווח מול המורה, אבל דני הולך דווקא למקום צר בין שני ילדים. הוא מצליח איכשהו להידחק בין שניהם, כשהוא מקפיד לשים את שולי המזרונים שלהם מעל המזרון שלו. הוא עושה זאת באופן מסורבל, לא מצליח בכך. נראה שאין כאן רצון להציק, אלא ניסיון (הייתי מעז ואומר ניסיון נואש) להידחק בין הילדים האחרים ולהיות קרוב מאוד אליהם. הילדים מתעצבנים. ילד רוטן "נו מה יש לך...". בסופו של דבר דני לוקח את המזרון שלו למקום אחר, מרוחק.
 
2. שיעור חשבון. המורה נותנת לדני לחלק דפים. דני מתייחס למשימה ברצינות רבה, דואג שכל ילד יקבל דף. יש ילדים שהוא לא מצליח להגיע אליהם, או שעוברים לשולחן אחר. דני נלחץ מכך, עומד נבוך למספר רגעים (5-6 שניות), ולבסוף מצליח לתת לכל ילד דף. אפשר לראות בבירור שהוא משקיע מחשבה רבה בתכנון המסלול שלו.
 
3. יש ונראה שדני נתקע במקום, לא יודע מה לעשות, לאיזה כיוון ללכת. נחיצוּת השקעת מחשבה בבחירת הכיוון נראית בבירור. הדבר נשנה כמה פעמים במהלך השיעור, בכל פעם בין שתי שניות לשלוש שניות.
 
4. משחק "המטבע". המורה מחביאה מטבע, הילדים מחפשים. מי שמוצא את המטבע צריך להתיישב במקומו. דני מתיישב בין הראשונים. המורה: מצאת את המטבע? דני עונה בחיוב. בסוף המשחק המורה אומרת לו להראות איפה המטבע. דני הולך לפינה של הספרים, מחפש בין הספרים בקדחתנות, אך המטבע בכלל בפינה אחרת. ייתכן שמלכתחילה לא מצא את המטבע, אך אני נוטה לפסול אפשרות זו, מכיוון שדני התיישב במקומו לאחר ששהה במקום שבו המטבע אכן נמצא. לדעתי לקות המרחב באה כאן לידי ביטוי – דני זכר שהמטבע היה בפינה, וככל הנראה חשב שהוא הולך לפינה הנכונה. הוא חיפש בין הספרים כאילו הוא בטוח לגמרי שהמטבע שם ולא מבין איך זה יכול להיות שאינו רואה אותו.

 

לפי סעיף 1 אנו רואים עד כמה דני רוצה בקשר עם הילדים האחרים, ולפי סעיף 2 אנו רואים עד כמה הוא רוצה להיות "בסדר איתם". בסעיף 1 הוא נכשל ועורר את רוגזם, ובסעיף 2 – הוא הצליח, אבל לא נראה שמישהו ראה זאת כסוג של הצלחה. בסעיף 4 דני חווה הצלחה של ממש, אבל ההצלחה הפכה בסופו של דבר לכישלון מביך. כל הדרכים הנורמטיביות והמקובלות "לתפוס מקום" ולזכות בהערכה או באמפתיה – נכשלו. מכאן סלולה הדרך לבחירה באלימות – שהרי אין ממש מה להפסיד.

 

בצפייה עצמה אמנם לא היה סימן לאלימות כלשהי, אך לפיהָ יכולתי לחזות מתי האלימות תופיע. בפגישה עם הצוות החינוכי שִחזרנו אירועי אלימות של דני, ובמיוחד כאלה שלא התרחשו בעקבות חילופי-דברים או התגרות, אלא דווקא אלימות כלפי מישהו ש"סתם עמד". המורים התייחסו לכך בתחילה כאל דבר חריג, אך בעקבות השחזורים התברר שדווקא זאת האלימות שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

 

בסעיף 3 אנו יכולים לראות כמה מאמץ ומחשבה דני צריך להשקיע על מנת לבחור את הכיוון שהוא צריך ללכת בו. ונניח שאחרי כמה שניות של מבוכה, לאחר שסוף-סוף הוא החליט לאיזה כיוון ללכת, והוא לחוץ מזה, ועצבני, ורוצה כבר להתחיל לנוע, פתאום – נעמד שם, דווקא שם, איזה ילד וחוסם את הדרך. אוי, כמה שזה מעצצצבן...

"אבל... רגע!" אמר לי אחד המורים, "איך זה שזה קורה רק עכשיו, לקראת אמצע השנה? הרי הדבר הזה שאתה אומר עם הכיוונים היה, כנראה, כל הזמן. איך זה שעד עכשיו הוא לא דחף ולא הרביץ? מה, עד עכשיו הוא הסתדר עם זה?"

 

התשובה שלי: אני לא יכול לדעת בוודאות, אך יש כמה הסברים אפשריים. ההסבר הראשון - ייתכן שבאמת דני עבר בזמן האחרון חוויה כלשהי, אולי אפילו טראומה, שעוררה בו תחושות שהיו רדומות בעבר, וכעת הוא מתנהג אחרת כאשר הוא מתעצבן או כאשר הוא חווה קושי. ייתכן גם שבזמן האחרון מישהו צחק עליו, או שמישהו התייחס אליו בלגלוג או באופן שהתפרש בעיניו כלגלוג. ותיתכן אפשרות אחרת, ואציג אותה כעת.

 

אני מעריך שדני פנה לדרך האלימות לאחר שמיצה כמה דרכי אי-התמודדות אחרות. ישנן דרכים רבות ומגוונות לאי-התמודדות עם קושי, אלימות היא אחת מהן. בסעיף 1 בדו"ח הצפייה ראינו שדני נקט ויתור. דרך זו ואחרות ככל הנראה לא הוכיחו את עצמן. כלומר – דני לא זכה להכרה מהחברה או מהמורים בעקבותיהן. אבל הדרך החדשה, אלימות, אכן זיכתה את דני בהכרה. שלילית, חיובית, לא משנה – מקום כלשהו בחברה יש לו כעת.

 

תכנית העבודה לדני כללה לימוד מיומנויות בסיסיות: איך לדעת האם יש או אין מספיק מקום, איך לדעת האם אתה קרוב מדי למישהו, בחירת כיוון, הירגעות, ומיומנויות מילוליות – איך לבקש ממישהו שיזוז, שיפנה מקום וכו'. הלימוד נעשה בעקיפין – דרך משחק, סיפור והעלאת סיטואציות ושיחות כאילו-אגביות אודותיהן. דרך תרגילים תנועתיים שפיתחתי התחדדה ההבחנה של דני בין מרחקים וכיוונים שונים. בפרק זמן של שבוע פחתה האלימות עד רמת אפס, והמורים דיווחו שבהפסקות רואים את דני משחק עם הילדים האחרים, מצב שכמעט ולא התקיים לפני כן - גם בתקופה שהוא לא היה אלים והכול היה "בסדר"...

 

לא הייתי מגיע לתוצאות כלשהן בעבודתי עם דני, לולא זכיתי לשיתוף פעולה מלא מצד צוות המורים, ולולא היו מוכנים ומזומנים לשנות  דבר-מה בסיסי בחשיבה:

התייחסות לתלמיד ושימת לב אליו חייבות להיות בלתי תלויות בדבר-מה חריג שהוא עושה,

בין אם מדובר בהגעה להישגים גבוהים ובין בהתנהגות אלימה.

דני חייב היה לקבל את התחושה שהמורים "סופרים אותו" גם במצב "הרגיל" שלו.

וכאן אני רוצה לפנות לכל המורים שבינינו:

האם אנו באמת מקדישים תשומת לב לילדים הזקוקים לכך

(שזה, בעצם, כל הילדים),

גם כשהם "בסדר"?

או שלשם כך הם צריכים להיות

אלימים, מציקנים,

או לחילופין – מצטיינים?

 
חדש באתר
להיות לקות מרחב - ליאור דגן ב"הכול צפוי" עם אבי שמאי

הראיון בדקות 29:43-41:13. הסבר ברור, ממצה ומרתק. 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2070480

 

 

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי

אני מזמין את כל באי האתר להצטרף לרשימת התפוצה שלי, ולקבל באופן קבוע בדואר האלקטרוני מסרים ממוקדים בכל הקשור ב: לקויי למידה, בניית ביטחון עצמי, דרכי הוראה ועוד. בחלק מהמסרים משולבים קטעים מתוך הרצאות והופעות שהעליתי. .

זמן להתחיל לחיות

זמן להתחיל לחיות - ספרו של ליאור דגן, חמישה שערים לעולמו של אדם החווה עצמו כשונה. לרכישת הספר נא להשאיר פרטים ב"צור קשר".

לפרטים לחצו כאן
שלח לי דואר